פסק-דין בתיק ע"א 2586/04

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת יעל אחימן) מיום 3.5.04 (ת"א 152781/02) שבו קיבל בית המשפט תביעה שהגישו המשיבים 1 ו-2 (להלן: " המשיבים") וחייב את המערערים בתשלום כספים למשיבים בגין הפרת הסכם למכירת משק חקלאי. כמו כן דחה בית המשפט הודעות לצד שלישי ששלחו המערערים למשיבה 3 (להלן: " הסוכנות") ולמשיבה 4 (להלן: " המדינה"). הערעור מופנה הן כלפי פסק הדין בתביעה העיקרית הן כלפי דחיית ההודעות לצד שלישי.

רקע

1.                   ביום 28.5.98 חתמו המערערים והמשיבים על חוזה מכר (ת/1 להלן: " החוזה") שלפיו מכרו המערערים למשיבים את כל זכויותיהם במשק במושב גן יאשיה (להלן: " המשק") תמורת סכום השווה ל- 360,000 דולר ארה"ב.

2.                   על פי החוזה (סעיף 11) התחייבו המערערים להעביר את זכויות החכירה במשק למשיבים כשהן נקיות מכל חוב, לרבות למנהל מקרקעי ישראל ולסוכנות, ולעשות כן לא יאוחר מיום 27.5.00, דהיינו עד שנתיים לאחר מועד כריתת החוזה; המערערים גם הצהירו שאין להם חובות בגין המשק לצד ג' כלשהו, למעט חובות שפורטו בחוזה ושלא כללו חוב למשרד הבינוי והשיכון. בסעיף 16 לחוזה הסכימו הצדדים לחוזה כי צד שיפר את החוזה הפרה יסודית ישלם לצד השני סכום השווה ל- 72,000 דולר ארה"ב כפיצויים מוסכמים.

3.                   המשיבים טענו שהמערערים לא מלאו את התחייבויותיהם שבחוזה משום שלא פרעו חוב שחבו למדינה (למשרד הבינוי והשיכון) בסך 110,160 ש"ח, עיכבו המצאת אישור על תשלום מס שבח שנדרש לרישום זכויות המשיבים במשק, גנבו עפר מחלקה א' של המשק והשאירו במשק מערכת חשמל שאינה תקינה. המשיבים מצדם נשאו בכל התשלומים שקיבלו עליהם.

4.                   משך יותר משנה, הן לפני שחלף המועד לרישום הזכויות בשם המשיבים הן לאחריו, פנו המשיבים ובאת כוחם אל המערערים ואל בא כוחם בדרישה להסדיר את הרישום ובהתראות שהמערערים מפרים את החוזה בהפרה יסודית אך ללא הועיל.

5.                   משחלפה שנה וחלף גם המועד לרישום הזכויות במשק בשם המשיבים, התברר שהסוכנות מעכבת את מתן אישורה להעברת הזכויות בגין חוב של המערערים למשרד הבינוי והשיכון; המערערים גם לא המציאו את אישור מס שבח לרישום, כשם שלא המציאו אישורים נוספים כגון: אישור מס רכוש ואישור מנהל מקרקעי ישראל.

6.                   רק ביום 26.11.01 הפקידו המשיבים 1-2 עבור המערערים ערבות בנקאית להבטחת חובם של המערערים למשרד הבינוי והשיכון וביום 2.1.02 נרשם המשק על שם המשיבים.

7.                   בכתב התביעה שאותו הגישו ביום 16.1.02, עתרו המשיבים לחייב את המערערים בתשלום הפיצוי המוסכם ולחלופין, בנזקים שנגרמו להם עקב האחור ברישום שהביא לעיכוב בבניית ביתם החדש במשק ובגין ליקויים שנמצאו במשק. המערערים הכחישו את חובם למדינה ובאו בטענות למשיבים שבעטיים התעכב רישום הזכויות. כאמור המערערים שלחו הודעה לצד שלישי נגד הסוכנות ונגד המדינה בטענה שלא חבו כספים למדינה, ושמכל מקום לא הייתה הסוכנות רשאית לעכב מתן הסכמתה לרישום הזכויות בגין אותו חוב, ולפיכך יש לחייב את הצדדים השלישיים או מי מהם להשיב למערערים כל תשלום שבו יחויבו כלפי המשיבים.

פסק הדין נושא הערעור

8.                   בית משפט קמא דן תחילה בתביעה העיקרית, דחה את טענות המערערים כלפי המשיבים ואת טענותיהם שלא ידעו על החוב למדינה כבלתי רלוונטיות וקבע שהמערערים הפרו את החוזה, כאשר לא שילמו את החוב שרבץ על המשק בניגוד להתחייבותם שבסעיף 11 לחוזה. על יסוד ממצא זה קיבל בית המשפט את תביעת המשיבים לפיצוי המוסכם לפי סעיף 16 לחוזה. לנוכח קביעות אלו החליט בית המשפט שלא לעסוק בתביעה החלופית, אך הוסיף וקבע, שהנזקים שטענו להם המשיבים לא הוכחו. לפיכך חייב בית המשפט את המערערים לשלם למשיבים את סכום ההלוואה שחבו למשרד הבינוי והשיכון (110,160 ש"ח) ותשלומים נלווים, ואת סכום הפיצויים המוסכמים בסך 72,000 דולר (בשקלים).

9.                   מכאן עבר בית המשפט לדיון בהודעות לצדדים השלישיים. בית המשפט עמד על טענת המערערים שדרישת המדינה להחזר ההלוואה שקיבלו ממנה הייתה בלתי צודקת, בלתי חוקית ומפלה לנוכח ויתורים שויתרה המדינה על החזר הלוואות דומות שנטלו בעלי משקים אחרים. כמו כן טענו המערערים שאין הם חבים בגין ההלוואה כלל ולחלופין, שהחוב אינו צמוד וערכו אינו עולה על 60 ש"ח. כמו כן טענו המערערים שהסוכנות לא הייתה רשאית לעכב את מתן הסכמתה למכירת המשק ורישומו בשם המשיבים אפילו היו המערערים חבים כספים למדינה.

10.               בית המשפט דחה את טענות המערערים כלפי הסוכנות על יסוד ראיות שהיו לפניו ושלא נסתרו, שהסוכנות קיבלה על עצמה לטפל בגביית ההשקעות במשקים שהשקיעה המדינה. כמו כן דחה בית המשפט את טענת המערערים שהדרישה להחזר ההלוואה הייתה מפלה וזאת על יסוד ראיות שהביאו הסוכנות והמדינה וכאשר המערערים לא הביאו ראיה בתמיכה לטענתם זו.

11.               כמו כן דחה בית המשפט את טענת המערערים שאין הם חבים מאומה למדינה ואת טענתם החלופית שעליהם להחזיר את החוב כשאינו צמוד. בית המשפט עמד על כך שהטענות הן חלופיות ומטעם זה בלבד יש לדחותן (תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אולם בית המשפט לא הסתפק בכך ודחה את הטענות לגופן, לאחר שסקר בפרוטרוט שלל מסמכים שהציגו לפניו בעלי הדין. מהם למד על נסיבות וזמני העמדת הכספים שהם כספי ההלוואה וששימשו לבניית המשק, ועל ההתחייבות הברורה שהתחייבו המערערים להשיב את הכספים כשהם נושאים ריבית בשיעור של 2 אחוזים לשנה, ועל מנגנון ההצמדה שאיפשר למדינה להצמיד את סכומי ההלוואה בשיעור של עד 75 אחוזים מעליית מדד המחירים לצרכן ("מדד יוקר המחיה" כלשון המסמכים). בית המשפט לא מצא פגם באופן חישוב ההצמדה.

לפיכך דחה בית המשפט את ההודעה לצדדים השלישיים.

טענות המערערים

12.               לפנינו שבו המערערים וטענו את הטענות שהביאו לפני בית משפט קמא, גם אם הלבוש של הטענות השתנה ואלה מופנות עתה כלפי פסק הדין.

13.               כך טוענים המערערים שהנחת היסוד של שני הצדדים בחותמם על החוזה הייתה שאין למערערים חוב למדינה, שהמשיבים הם שהפרו את החוזה כאשר עיכבו את התשלום האחרון על חשבון רכישת המשק במשך כשבועיים,  שחוב ההלוואה מעולם לא נדרש על ידי הסוכנות והמדינה ועל כן אי תשלומו איננו עולה לכלל הפרה יסודית, שהמערערים לא חבו כספים למדינה וכי לא הייתה לסוכנות סמכות לדרוש את תשלומם, שהמערערים עשו ככל שהיה לאל ידם כדי לבטל את הדרישה לפרעון ההלוואה, ושהמשיבים לא דרשו מהם לשלם את סכום המס שלא היה שנוי במחלוקת, בעת שיכלו לעשות כן מתוך כספי המכר שהוחזקו אצל בא כוחם כנאמן הצדדים. 

14.               גם בגדרי הערעור כלפי הסוכנות וכלפי המדינה חוזרים המערערים על טענותיהם שלא חבו דבר למדינה ושלא התחייבו לשלם לה כלל, שהמדינה הפלתה לרעה את המערערים בדרישת התשלום, שהמדינה והסוכנות לא ידעו כיצד לחשב את החוב וכי "לא הוקם בסיס משפטי המזכה את [הסוכנות] לפעול בשמו ובמקומו של [משרד הבינוי והשיכון] לגביית כספים או להתנות את מתן האישור להעברת הזכויות בביצוע תשלום כאמור" (ס' 25 לעיקרי הטיעון של המערערים). 

15.               בטיעוניו בעל פה הוסיף ב"כ המערערים וטען שבית משפט קמא שגה כאשר הסתמך על ההסכמים שבין המערערים לבין הסוכנות כדי לחייב את המערערים בהחזר כספים למדינה, במיוחד כשהמערערים אינם צד לחוזים שבין המדינה, הסוכנות והאגודה השיתופית של המושב. הוא הדין בחיוב הצמדה וריבית שאותם עיגן בימ"ש קמא לפי הטענה בהסכמים שבין המערערים לבין הסוכנות.

טענות המשיבים

16.               המשיבים כולם השיבו לטענות המערערים ועמדו על כך שהטענות הן טענות בעלמא שלא הוכחו. הם עמדו על ההפרות היסודיות שהפרו המערערים את ההסכם, על היחס המזלזל שנקטו הם ובא כוחם כלפי פניותיהם הרבות של המשיבים להסדיר את החוב ואת רישום הזכויות ועל מצב הדברים שאליו הגיעו הצדדים כאשר במועד שנקבע בחוזה לרישום הזכויות, כשנה לאחר שמלוא התמורה שולמה, לא היו בידי המערערים אישור להעברה מטעם הסוכנות שאליה המערערים לא פנו כלל, אישור שלטונות מס שבח להעברה (משום שהמס טרם שולם) ואישורים אחרים שנדרשו להעברה כגון אישורי מס רכוש ומנהל מקרקעי ישראל. עוד מציינים המשיבים שבין אם היה יסוד לדרישת הסוכנות והמדינה להחזר ההלוואה ובין אם לאו, הרי המערערים הפרו את החוזה בכך שלא פתרו את בעיית הדרישה במשך כשנה וחצי שבה יכלו לעשות לבירור החוב ולהעמדת ערבות בנקאית להבטחת פרעונו על מנת לקבל את האישורים להעברת הזכויות.

17.               הסוכנות ציינה שהראיות הוכיחו שהבית שבמשק נבנה על ידי משרד הבינוי והשיכון מתקציבו בניגוד לגרסת המערערים שבנו את הבית מכספם וכי המערערים לא החזירו את הכספים שנטלו בהלוואה. הסוכנות הצביעה על המסמכים שעליהם חתם המערער בזמן רכישת זכויותיו במשק (מוצגי ב' למוצגי הסוכנות) לפיהם התחייב במפורש שלא לעשות כל פעולה במשק ללא הסכמת הסוכנות - תנאי שהיה ברור גם מחוזה המכר שבין המערערים למשיבים, ועל הראיות שהביאה למערכת היחסים שבינה לבין המדינה, שהם יחסי נאמנות בגין השקעות המדינה בבניית בתים במושבי הסוכנות. כמו כן עמדה הסוכנות על הראיות שהיו לחובם של המערערים למדינה ועל מנגנון ההצמדה של החוב.  בסופם של דברים, הסוכנות עומדת על כך שהערעור מופנה לממצאים עובדתיים של בית משפט קמא.